לתומה, פרנקי מצפה לעבוד בבית חולים הרחק משדה הקרב. לתדהמתה היא שובצה בבית חולים שדה, שם היא מטפלת בפצועים אנושים בתנאים בלתי אפשריים, לעיתים תחת אש. בווייטנאם פרנקי עדה לאירועים שמשנים אותה לתמיד.
עם שובה לביתה היא מאוכזבת לגלות כי אינה זוכה להערכה אליה ציפתה. הוריה סיפרו לחבריהם שפרנקי נסעה ללמוד אמנות באיטליה, כי נשים לא אמורות לשרת בצבא. במקביל, היחס לחיילים השתנה: אם בתחילת מלחמת ווייטנאם הם נחשבו לפטריוטים הנלחמים למען ארצם, הרי שבחלוף הזמן גברה ההתנגדות למלחמה בדעת הקהל האמריקאית, והיחס לחיילים הפך לעוין.
פרנקי מתקשה להסתגל לחיים בבית. היא נתקפת סיוטים, מתקשה להיות חביבה, מתקשה להשתלב בעבודה ומתקשה למצוא אהבה. היא מבקשת לקבל סיוע נפשי מהיחידה לחיילים משוחררים, אך שם מפנים לה עורף, בטענה שהיא לא לחמה בשדה הקרב, אלא בסך הכל הייתה אחות. כאישה היא לא אמורה לסבול מהלם קרב...
כריסטין האנה מרבה לגעת בספריה בפינות פחות מוארות ומוכרות של ההיסטוריה, תמיד מנקודת מבט נשית. כך עשתה גם בספר המשובח הזה.
הספר "הנשים" לא נכתב על ישראל, אך לאור המציאות עמה אנו עדיין מתמודדים כיום, הקורא הישראלי לא יתקשה להזדהות עם חלקים נרחבים מהספר, וההשוואה היא בלתי נמנעת.
קטע נבחר:
פרנקי שמעה את השריקה המוכרת של פגז מרגמה ואת ההתפוצצות שלו.
היא צרחה, "הפצצה!" והפילה את עצמה על הרצפה.
דממה.
פרנק מצמצה.
היא הייתה שרועה על הדשא בגינת הוריה. מה לעזאזל? היא עלתה לאט על ברכיה, בחולשה.
מישהו הדליק זיקוק.
והיא השתטחה על הדשא. מה לא בסדר איתה? היא ידעה מה ההבדל בין זיקוק לבין פגז מרגמה.
אלוהים.
הנרי כרע על ברכיו לידה ונגע בכתפה בעדינות שכמעט גרמה לה לפרוץ בבכי.
"עזוב אותי," היא אמרה, מושפלת. זה לא קרה לה מאז התקרית ההיא בקאנטרי קלאב לפני שנים.
"אני איתך," הוא אמר. היא הניחה לו לעזור לה לקום אבל לא הסתכלה עליו.
"האידיוטים האלה עם הזיקוקים ממקסיקו, צריך לשים אותם בכלא," הוא אמר.
תיוגים: רומן היסטורי, נשים במלחמה, הלם קרב, מלחמת ווייטנאם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה