טוֹניה, ילידת אוקראינה ובת העליה השלישית, היא אשתו השניה של אהרון, שלפניה היה נשוי לאחותה והביא עמה שני ילדים. טוניה היא אישה פשוטה ומורכבת, קשוחה, ישירה, אינה בוחלת בעבודה קשה, ומסורה מאוד למשפחתה, והעברית שלה עילגת ועשירה כאחת. איש אינו יכול להישאר אדיש כלפיה. בקרב בני נהלל היא הפכה למעין אגדה בשל מאבקה הבלתי מתפשר באויב הנצחי – הלכלוך. והלכלוך של נהלל הוא אויב מר במיוחד: "אדמת העמק כבדה ושמנה ויש לה שני מצבי צבירה: בקיץ היא אבק ובחורף היא בוץ. כלומר, גם כך וגם כך היא לכלוך."
זהו גם סיפורו של חפץ – שואב האבק שנשלח אליה מאמריקה, כמתנה מאחיו של אהרון. חפץ שלא היה כדוגמתו בשום בית בארץ ישראל של אותם הימים. טוניה היתה בהתחלה שבעת רצון מיעילותו, אך עד מהרה התהפך יחסה כלפיו לחשדנות ועוינות כשנשאלה השאלה: לאן נעלם האבק?
קטע נבחר מהספר:
אינני יודע באיזו שנה נולד הכלי החשוב הקרוי "מגב", אבל אל ביתה של סבתא טוניה לא הוכנס אף פעם. כי המגב, לא די שהוא משאיר סימנים על הרצפה, ולא רק שאינו מנקה "כמו שצריך" את הפּנֶלים ובפינות - מעצם טיבו הוא כלי של מכחישי עובדות ושל עצלנים, של אנשים שנמנעים מלהתכופף אל קרקע המציאות ומלבחון אותה מקרוב. וכך אחזו אמי ואחותה את הסמרטוט בידיהן, התכופפו ורחצו מעשה יום ביומו, וכל רחיצה כזאת שבה ונעשתה שוב ושוב עד שהיתה סבתא טוניה מרוצה מהתוצאות.
"ומתי סבתא טוניה היתה מרוצה?" שאלה אמי, כמו שמספר מיומן נוהג לשאול כאשר הסיפור ידוע לשומעו.
"מתי?" השבתי, כמו שהשומע המיומן צריך להשיב כאשר הוא והמספר המיומן יודעים את התשובה.
ובכן, סבתא טוניה היתה מרוצה רק כאשר מי השטיפה, שנספגו בסמרטוט ונסחטו אל הדלי, היו נקיים וצלולים לגמרי. וכדי לוודא שכך הם, בדקה אותם "טוב-טוב": שאבה מים מהדלי בכף יד קעורה והגירה אותם לתוכו מול האור. עד שלא היו המים צלולים כמו שצריך היא דרשה מבנותיה לשוב ולשטוף, להחליף את המים עוד פעם ועוד פעם, ולעבור שוב עם הסמרטוט ושוב לסחוט.
תיוגים: רומן היסטורי-ביוגרפי, משפחה, נהלל, ארץ ישראל בתקופה המנדטורית, הומור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה