הסיפור מתרחש בקזחסטן בימי השלטון הסובייטי. ידיגיי ז'אנגלדין, גיבור הספר, הוא פועל מסילה פשוט המתגורר ביישוב קטן ונידח. עליו ועל יתר הפועלים מוטל לדאוג שהרכבות העוברות בצומת של מפגש המסילות הסמוך ליישוב, ייסעו ללא תקלות. הזמן הוא שנות ה-80 של המאה הקודמת, וידיגיי מוביל שיירה קטנה לבית קברות עתיק, כדי להביא לקבורה את חברו הטוב קזנגפ אסנבייב, ותיק פועלי המסילה בצומת. לאורך המסע אל בית הקברות, ידיגיי נזכר בקורותיו למן היותו חייל במלחמת העולם השניה, והמשך בחזרתו והשתקעותו יחד עם אשתו ביישוב הקטן, וחברותו עם קזנגפ. בין לבין אנו מתוודעים לאגדות העוברות מדור לדור באומה הקזחית, המהוות את המורשת הלאומית שלה, שאפילו שלטון האימים של סטלין לא הצליח למחוק.
מעל הכל מרחף זיכרון פרשייה עגומה על עוול שנעשה לידידם המשותף, אבוטליפ קוטיבייב. חטאו הגדול של אבוטליפ, איש עדין ומשכיל, היה שלא התאבד עם נפילתו בשבי הנאצים, ושברח והצטרף לפרטיזנים היגוסלבים. הצטרפותו לפרטיזנים נזקפה תחילה לזכותו, אך כשמנהיג יגוסלביה, טיטו, בחר להתנתק מגוש המדינות הקומוניסטיות, השתנה באחת היחס כלפיו. הוא אולץ להתפטר ממשרתו כמורה ונדחק לירכתי החברה, עד שהוא ומשפחתו הגיעו ליישוב הקטן והנידח שבו התגוררו גם קזנגפ וידיגיי. אבל גם שם שלטון האימים של סטלין המשיך לרדוף אותו. בפרק 10 מתוארים החקירה והעינויים של אבוטליפ. פרק זה הוצא מהמהדורה הראשונה של הספר, והוא הוכנס רק למהדורה שיצאה ב-1991, לאחר התפרקות המפלגה הקומוניסטית.
בד בבד מתחולל מאורע בינלאומי שרק מתי-מעט מודעים לקיומו: שני קוסמונאוטים, רוסי ואמריקאי, יוצרים קשר עם ציביליזציה חייזרית. מתוך סקרנות ותחושת שליחות הם נענים להזמנה לבוא להכיר אותם ואת הכוכב שבו הם מתגוררים. שני הקוסמונאוטים שולחים מסרים אל כדור הארץ המתארים את התרבות החייזרית המתקדמת שוחרת השלום והמדע, ומשדלים את מנהיגי הכדור להיענות לבקשתם לקשור עימם יחסים.
האם יעתרו מנהיגי כדור הארץ להצעה או יחששו מפניה? כיצד כל זה קשור לידיגיי? האם ידיגיי יצליח להביא לקבורה את קזנגפ חברו בבית הקברות העתיק? מה כוחו של היחיד אל מול משטר אפל? האם בעולם המודרני יש מקום לסיפורי אגדות ומורשת עתיקה?
קטע מתוך הספר (מתוך אגדה על זמר נודד מזדקן שהתאהב בנערה בת 19, למורת רוחה של משפחתו):
"עכשיו אתה שמח, חוגג את נצחונך, כי קרעת אותי מן האהובה ששלח לי האל בערוב ימי. אבל אילו ידעת כמה גדול אושרי כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שלא נדם לבי. קשרת את ידי, כפתת אותי בחבלים אל הליבנה, אבל אני אינני פה, אחי המסכן עבדילחאן. כי רק גופי נמצא פה, והוא כצל עובר; אבל רוחי, כרוח הנושבת, מגמאת כל מרחק אליה, נמסכת בה כגשם בקרקע, איתה אני תמיד מכאן ואילך, כשערת ראשה וכנשמת אפה. כשתקום עם שחר אדלג אליה, כשעיר עזים שמקפץ על ההרים, על צוק נישא אמתין עד שתצא מאוהלה עם בוקר. וכשתבעיר את המדורה אאפוף אותה כולה כעשן המתוק, ואעלה לה קטורת. וכשתחצה נהר על גב סוסה, אהיה לנתז הרסיסים שהפרסות מזות עליה, על פניה, על ידיה. וכשתשיר אהיה השיר שלה עצמו..."
תיוגים: קזחסטן, ברית המועצות, משטר טוטליטרי, חירות האדם, הומניזם, זהות, פולקלור ומורשת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה