הדבר היה ככה / מאיר שלו

הניקיונות לפסח הזכירו לי את הספר "הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו. "הדבר היה ככה" הוא סיפור משפחתי, אוטוביוגרפי למחצה, אישי מאוד וקטן לכאורה. גיבורתו היא  טוֹניה, סבתו הבלתי-נשכחת. זהו גם סיפורו של מקום – נהלל, ושל תקופה – ארץ ישראל המנדטורית. כמו נהלל הבנוי מעגלים-מעגלים, כך גם עלילת הספר נפרסת בפנינו מעגלים-מעגלים: סיפורה של סבתא טוניה, סיפור משפחתו המצומצמת והרחבה של מאיר שלו, סיפורם של בני נהלל וההתיישבות העובדת ויחסם המתנשא כלפי עירוניים – במיוחד ירושלמים, וכלפי יהודי אמריקה הקפיטליסטים שהעדיפו חיי נוחות על פני ציונות. הספר מסופר מנקודת מבט מחויכת, חומלת, מלאת געגועים ושנונה.

טוֹניה, ילידת אוקראינה ובת העליה השלישית, היא אשתו השניה של אהרון, שלפניה היה נשוי לאחותה והביא עמה שני ילדים. טוניה היא אישה פשוטה ומורכבת, קשוחה, ישירה, אינה בוחלת בעבודה קשה, ומסורה מאוד למשפחתה, והעברית שלה עילגת ועשירה כאחת. איש אינו יכול להישאר אדיש כלפיה. בקרב בני נהלל היא הפכה למעין אגדה בשל מאבקה הבלתי מתפשר באויב הנצחי – הלכלוך. והלכלוך של נהלל הוא אויב מר במיוחד: "אדמת העמק כבדה ושמנה ויש לה שני מצבי צבירה: בקיץ היא אבק ובחורף היא בוץ. כלומר, גם כך וגם כך היא לכלוך."

זהו גם סיפורו של חפץ – שואב האבק שנשלח אליה מאמריקה, כמתנה מאחיו של אהרון. חפץ שלא היה כדוגמתו בשום בית בארץ ישראל של אותם הימים. טוניה היתה בהתחלה שבעת רצון מיעילותו, אך עד מהרה התהפך יחסה כלפיו לחשדנות ועוינות כשנשאלה השאלה: לאן נעלם האבק?

קטע נבחר מהספר:

אינני יודע באיזו שנה נולד הכלי החשוב הקרוי "מגב", אבל אל ביתה של סבתא טוניה לא הוכנס אף פעם. כי המגב, לא די שהוא משאיר סימנים על הרצפה, ולא רק שאינו מנקה "כמו שצריך" את הפּנֶלים ובפינות - מעצם טיבו הוא כלי של מכחישי עובדות ושל עצלנים, של אנשים שנמנעים מלהתכופף אל קרקע המציאות ומלבחון אותה מקרוב. וכך אחזו אמי ואחותה את הסמרטוט בידיהן, התכופפו ורחצו מעשה יום ביומו, וכל רחיצה כזאת שבה ונעשתה שוב ושוב עד שהיתה סבתא טוניה מרוצה מהתוצאות. 

"ומתי סבתא טוניה היתה מרוצה?" שאלה אמי, כמו שמספר מיומן נוהג לשאול כאשר הסיפור ידוע לשומעו. 

"מתי?" השבתי, כמו שהשומע המיומן צריך להשיב כאשר הוא והמספר המיומן יודעים את התשובה.

ובכן, סבתא טוניה היתה מרוצה רק כאשר מי השטיפה, שנספגו בסמרטוט ונסחטו אל הדלי, היו נקיים וצלולים לגמרי. וכדי לוודא שכך הם, בדקה אותם "טוב-טוב": שאבה מים מהדלי בכף יד קעורה והגירה אותם לתוכו מול האור. עד שלא היו המים צלולים כמו שצריך היא דרשה מבנותיה לשוב ולשטוף, להחליף את המים עוד פעם ועוד פעם, ולעבור שוב עם הסמרטוט ושוב לסחוט.

תיוגים: רומן היסטורי-ביוגרפי, משפחה, נהלל, ארץ ישראל בתקופה המנדטורית, הומור

 

נבוא לקחת אותך / דנה רוזנטל ברנדייס

הספר "נבוא לקחת אותך" מאת דנה רוזנטל ברנדייס מבוסס חלקית על ההיסטוריה המשפחתית של הסופרת. הרקע ההיסטורי לספר הוא הקינדר-טרנספורט, משלוחי ילדים ונוער משטחי גרמניה הנאצית והארצות שכבשה אל בריטניה, שהחלו לאחר ליל הבדולח ונמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השניה. הזעזוע של הבריטים מליל הבדולח מחד, ומדיניות ההגבלה על הגירת יהודים לארץ ישראל מאידך, יצרו לחץ ציבורי ונכונות לקלוט ילדים פליטים. סה"כ קלטה בריטניה 12,000 ילדים ונערים, מתוכם 10,000 יהודים. רבים מהם לא שבו לראות את הוריהם, סבלו ממשבר זהות, וחלקם התנצרו.

דונלד ואליזבת הם בעל ואשה סקוטים שאיבדו את בנם היחיד ג'יימי בנסיבות טרגיות. כשהקהילה הנוצרית אליה הם משתייכים מבקשת מתנדבים לקליטת ילדים יהודים, הם מחליטים לקלוט ילדה אחת בביתם. לביתם מגיעה גרטה, ילדה כבת עשר, שקטה ומנומסת. לפני שנפרדה ממשפחתה בברלין, אמהּ ומשפחתה מבטיחים לה כי הפרידה לא תימשך זמן רב, ותוך ימים, אולי שבועות, הם יבואו לקחת אותה ויתאחדו מחדש. 

אבל הימים הופכים לשבועות, לחודשים ולשנים. גרטה לומדת להסתגל למנהגים המוזרים ולמאכלים אשר תחילה אינם ערבים לחיכה, לומדת לדבר אנגלית, מוצאת חברות חדשות שכמוה הגיעו בקינדר-טרנספורט, ונקשרת אל דונלד ואליזבת טובי הלב, והם נקשרים אליה. אך מדוע  מפסיקים להגיע מכתבים מאמהּ? ומדוע דודיה שהגיעו ללונדון אינם באים לקחת אותה? האמנם המלחמה נותנת הסבר מספק להכל? ואולי בכלל ויתרו עליה?

עוד ספר מומלץ העוסק בקינדר-טרנספורט הוא "רסיסים" מאת נעמי שמואל, המביא את קורותיה של אמהּ. הספר מוגדר כספר ילדים ונוער, אך גם הבוגרים ימצאו בו עניין רב.

קטע נבחר מהספר 

מוּטי נבהלה פתאום וליטפה את ראשה. "אפילו שזה יהיה קצת קשה לשתינו ואני אתגעגע אלייך," היא לחשה, "זאת התחלה טובה. זה סימן שהעניינים מתחילים להסתדר ועוד מעט גם אני אבוא לאנגליה ואקח אותך, ואת תראי שהכול יהיה שוב טוב, אפרוחית שלי, כמו פעם. בכל מקרה, בדויטשלנד מסוכן כי אנשים רעים מאוד ששונאים אותנו השתלטו עליה," הסבירה. "ובאנגליה את תהיי אורחת. את יודעת שיש מלכה באנגליה? תגורי אצל אנשים נחמדים שרוצים לעזור למי שנקלעו לצרה, ואת תהיי מנומסת כמו שלימדתי אותך ומועילה, וקצת פחות חולמנית, ותחכי לי עד שאני אגיע לקחת אותך, ובעוד כמה זמן נשכח שהיינו צריכות להיפרד, ואולי אפילו ניסע לפלשתינה אל אוֹפָּה יוזף ואוֹמָה ברטה וטאנטע פרידה ואונקל היינץ. אל תפחדי, לא יהיה קשה כל כך."

תיוגים: רומן היסטורי, קינדר-טרנספורט, תחושת נטישה בקרב ילדים

הנשים / כריסטין האנה

פרנקי מקגראת נולדה למשפחה עשירה באי קטן סמוך לקליפורניה. כבת החברה הגבוהה היא חונכה לאורם של ערכים ברורים בנוגע לתפקידן ומעמדן של נשים במשפחה ובחברה. שירות צבאי לא היה אחד מהם. פרנקי הקונפורמיסטית למדה סיעוד בידיעה שלא מצפים ממנה לסיים את לימודיה ולעבוד כאחות, אלא למצוא בעל. למרות זאת, בהחלטה של רגע היא מתגייסת לצבא כדי לשמש כאחות בווייטנאם, למגינת ליבם של הוריה. היא מקווה לשרת את ארצה ולזכות בהערכה.

לתומה, פרנקי מצפה לעבוד בבית חולים הרחק משדה הקרב. לתדהמתה היא שובצה בבית חולים שדה, שם היא מטפלת בפצועים אנושים בתנאים בלתי אפשריים, לעיתים תחת אש. בווייטנאם פרנקי עדה לאירועים שמשנים אותה לתמיד. 

עם שובה לביתה היא מאוכזבת לגלות כי אינה זוכה להערכה אליה ציפתה. הוריה סיפרו לחבריהם שפרנקי נסעה ללמוד אמנות באיטליה, כי נשים לא אמורות לשרת בצבא. במקביל, היחס לחיילים השתנה: אם בתחילת מלחמת ווייטנאם הם נחשבו לפטריוטים הנלחמים למען ארצם, הרי שבחלוף הזמן גברה ההתנגדות למלחמה בדעת הקהל האמריקאית, והיחס לחיילים הפך לעוין. 

פרנקי מתקשה להסתגל לחיים בבית. היא נתקפת סיוטים, מתקשה להיות חביבה, מתקשה להשתלב בעבודה ומתקשה למצוא אהבה. היא מבקשת לקבל סיוע נפשי מהיחידה לחיילים משוחררים, אך שם מפנים לה עורף, בטענה שהיא לא לחמה בשדה הקרב, אלא בסך הכל הייתה אחות. כאישה היא לא אמורה לסבול מהלם קרב... 

כריסטין האנה מרבה לגעת בספריה בפינות פחות מוארות ומוכרות של ההיסטוריה, תמיד מנקודת מבט נשית. כך עשתה גם בספר המשובח הזה.

הספר "הנשים" לא נכתב על ישראל, אך לאור המציאות עמה אנו עדיין מתמודדים כיום, הקורא הישראלי לא יתקשה להזדהות עם חלקים נרחבים מהספר, וההשוואה היא בלתי נמנעת.

קטע נבחר: 

פרנקי שמעה את השריקה המוכרת של פגז מרגמה ואת ההתפוצצות שלו.

היא צרחה, "הפצצה!" והפילה את עצמה על הרצפה.

דממה.

פרנק מצמצה.

היא הייתה שרועה על הדשא בגינת הוריה. מה לעזאזל? היא עלתה לאט על ברכיה, בחולשה. 

מישהו הדליק זיקוק.

והיא השתטחה על הדשא. מה לא בסדר איתה? היא ידעה מה ההבדל בין זיקוק לבין פגז מרגמה.

אלוהים.

הנרי כרע על ברכיו לידה ונגע בכתפה בעדינות שכמעט גרמה לה לפרוץ בבכי.

"עזוב אותי," היא אמרה, מושפלת. זה לא קרה לה מאז התקרית ההיא בקאנטרי קלאב לפני שנים.

"אני איתך," הוא אמר. היא הניחה לו לעזור לה לקום אבל לא הסתכלה עליו.

"האידיוטים האלה עם הזיקוקים ממקסיקו, צריך לשים אותם בכלא," הוא אמר.

תיוגים: רומן היסטורי, נשים במלחמה, הלם קרב, מלחמת ווייטנאם

הכלב היהודי : דער יידישער הונט / אשר קרביץ

"ראוני אחַי מזוהם מטונף

מרוט, מוכה, מושפל, נרדף.

יהודי נודד – עלה נידף

חומק משוט וממגף." (אשר קרביץ)

האמרה "הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם", רלוונטית במיוחד על רקע מלחמת "חרבות ברזל". ערוצי התקשורת מלאים בכתבות על גבורת כלבי עוקץ ותרומתם ללוחמה. הסיפור המיוחד של מיאה למברג בת ה-17 ששהתה בשבי חמאס עם כלבתה האהובה ושבה יחד עימה, נראה כאילו נלקח מסרט. מפגשים מחודשים של ילדים חטופים עם כלביהם, ריגשו את כולם. 

אולם היחס האוהד לכלבים בעם היהודי אינו מובן מאליו. שנים רבות נקשרו כלבים עם רדיפת יהודים, ובמיוחד ידועות לשמצה העדויות על שימוש בכלבים בשואה לציד יהודים ולהפחדתם בעת שירדו מרכבות במחנות ההשמדה. פחות מוכרים הסיפורים אודות יהודים שניצלו בזכות כלבים, מצורף קישור לכתבה והרצאה ביוטיוב בנושא זה.

הצד הלא מוכר של ההיסטוריה : יהודים שניצלו בשואה בזכות כלבים (קיץ ברבנר, מעריב 28/4/2022)

כיצד עזרו כלבי הנאצים ליהודים לשרוד את השואה? (תמי בר יוסף, הרצאה ביוטיוב)

כיצד נראתה השואה מנקודת מבט של כלב?

כורש הוא לא כלב רגיל, עוד לפני שקיבל מכלב המרומים את מתת ההבנה של שפת בני האדם, הוא ניחן ביכולת לקלוט את רגשותיהם הסמויים באמצעות חוש הריח המפותח שלו. ובכל זאת לא הכל נהיר לכורש עד תומו במציאות המעוצבת בידי בני האדם, ולא תמיד הוא מפענח אותה נכוחה.

כורש נולד בשנת 1935 בגרמניה בבית משפחת גוטליב היהודית. ימיו הראשונים בביתם כגור מאושרים. הוא חי עם ההורים שושנה וקלמן, ושלושת הילדים הרשל, יהושע ורוחל'ה, ויוצא לטיולים בפארק ומבלה עם חבריו הכלבים. אך הזמנים אינם רגילים, וכשחוקי נירנברג אוסרים על יהודים להחזיק כלבים, המשפחה נאלצת למוסרו. מאותו רגע כורש עובר גלגולים רבים וחווה עליות ומורדות. הוא מאומץ על ידי משפחה נאצית נחמדה, ומתלווה אל הבן גיאורג לפעילות בתנועת הנוער ההיטלראי, כולל ציד יהודים. הוא בורח ומצטרף ללהקת כלבים משוטטים, מתאהב בכלבה מרגו, נלכד בידי חיילי אס אס, והופך לכלב בשירות הנאצים בטרבלינקה. המאלף של כורש, ראלף, אוהב אותו ומטפל בו במסירות, וכורש מבצע את תפקידו נאמנה. אבל אז באחד המשלוחים מגיע לטרבלינקה יהושע, וכורש צריך להחליט מהם ערכיו ולמי הוא נאמן.

"הכלב היהודי" הוא מעין קלאסיקה ישראלית. הוא כתוב מנקודת המבט מקורית עם הומור ואירוניה, כאשר פערי המידע בין הקורא לבין כורש, יוצרים פעמים רבות מבוכה אצל הקורא.

קטע נבחר:

בחוסר אונים של כלב בעולם הנשלט בידי אדם התבוננתי מחלון הפולקסוואגן של פרנק וראיתי את ביתם של בני משפחת גוטליב בפעם האחרונה.

שושנה וקלמן עמדו והביטו אלי מן החלון. ידו של קלמן חיבקה את מותנה של שושנה. שניהם עמדו שמוט כתפיים. 

איככה אוכל וראיתי את הרעה אשר פקדה אותי? ואיככה אוכל וראיתי באובדן בית הולדתי? כל הווייתי היתה דחוסה בגוטליבים. האוויר בריאותי מלא תמיד בניחוחם. מה יהא עלי עתה?

לא עלה בידי לצייר את העולם בכלל ואת עולמי בפרט ללא נוכחותם של קלמן, שושנה וילדיהם.

וכי מהו לגבי דידי עולם שכזה?

נחל יבש, אגם חרב, ישימון. 

תיוגים: שואת יהודי גרמניה, ידידות בין אנשים לכלבים

למי צלצלו הפעמונים / ארנסט המינגוויי

"מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנוושות; לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון; לך הוא מצלצל." (ג'ון דאן, משורר אנגלי 1631-1572, ציטוט מתוך הספר)  

רוברט ג'ורדן, הרפתקן אמריקאי ומורה לספרדית, אידאליסט המאמין בחירות, שוויון ואחווה, מצטרף לבריגדות הבינלאומיות הנלחמות בפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד. כמומחה לחומרי נפץ הוא מקבל משימה מיוחדת – לפוצץ גשר בנקודה אסטרטגית רגע לפני מתקפת נגד מתוכננת, במטרה למנוע מעבר של הצבא הפשיסטי. עליו לחבור אל קבוצות לוחמי גרילה בחבל-ארץ הנשלט בידי הפשיסטים ולהיעזר בהן. רוברט ג'ורדן מצטרף לאחת הקבוצות, ומנסה לשכנע את חבריה לבטוח בו ולשתף עמו פעולה. בארבעת ימי התרחשות העלילה הם לומדים להכיר אלו את אלו ונרקמים ביניהם יחסים מורכבים. שלל דמויות מתוארות בספר: אנסלמו הזקן שמוביל את רוברט ג'ורדן אל הקבוצה, ושיותר מכל הוא שונא להרוג אנשים; פבלו מנהיג הקבוצה שמבין יותר מכולם את הסכנות הכרוכות בפעולה ואת סיכוייה הנמוכים להתממש, ולכן מתנגד לה; פילאר אשת המנהיג הקשוחה שתומכת בפעולה ונוטלת מידיו את הפיקוד; ומריה היפה וטובת הלב שהקבוצה הצילה את חייה לאחר שעברה התעללות מידי הפשיסטים. בין רוברט ג'ורדן למריה נרקם סיפור אהבה עדין וטרגי, ואהבתו אליה מרככת אותו וגורמת לו לפקפק בעצמו, באמונותיו ובמניעיו.

הספר "למי צלצלו הפעמונים" נחשב לפסגת יצירתו של ארנסט המינגוויי, מגדולי הסופרים של המאה העשרים. ארנסט המינגוויי בונה דמויות קשוחות, מחוספסות ומורכבות המודעות לעצמן עד כאב. זה אינו ספר פציפיסטי, ויש בו הכרה מפוכחת בנחיצותן של מלחמות בנסיבות מסוימות. ועדיין הוא מכיל טקסטים אנטי-מלחמתיים מובהקים, אולי מהמובהקים שבספרות המערבית.

"למי צלצלו הפעמונים" הוא ספר מעמיק ומומלץ אבל עם כוכבית. נדמה שבשנים האחרונות, על רקע שגשוגן של הרשתות החברתיות, התרגלנו לצרוך טקסטים קצרים הפונים לרגש, ולספרים עם קצב התפתחות מהיר של אירועים. "למי צלצלו הפעמונים" מתקדם בקצב איטי, וחלק נכבד ממנו הוא הרהורים של רוברט ג'ורדן ודמויות נוספות בינן לבין עצמן. הספר תובע מהקורא ריכוז ומחשבה, והוא אינו מהווה אסקפיזם לשעה קלה.

קטע נבחר מספר:

אויבי העם. זהו צירוף מלים שמוטב לוותר עליו. זוהי סיסמה שעליו להתרחק ממנה. זה אחד הדברים שעשתה לו השכיבה עם מריה. לפני זה הוא היה קנאי וצר-אופק בחשיבה הפוליטית שלו כמו איזשהו בפטיסט אדוק, ואמירות כמו 'אויבי העם' היו צצות בראשו בלי שהפעיל עליהן איזושהי ביקורת. כל מיני קלישאות, מהפכניות או פטריוטיות. הוא השתמש באמירות האלה ללא כל ביקורת. מובן שהן נכונות, אבל היה לו קל מדי למהר להשתמש בהן. אבל מאז ליל אמש והיום אחרי-הצהריים מחשבתו התבהרה ונהייתה יותר נקייה ומדויקת ביחס לדברים האלה. אדיקות קנאית היא דבר מוזר. כדי להיות קנאי אתה חייב להיות בטוח ללא צל של ספק שאתה צודק. ושום דבר איננו מחזק את תחושת הביטחון הצדקנית הזאת כמו התנזרות מנשים. ההתנזרות היא אויב הכפירה.

תיוגים: רומן היסטורי, מלחמת האזרחים בספרד, אהבה, נוראות המלחמה

מלונדון באהבה / שרה ג'יו

"אם יש לך ספריה וגינה, יש לך כל צורכך" (קיקרו, ציטוט מתוך הספר)

בחרתי לפתוח את השנה עם המלצה על ספר קליל –  המתאבן שפותח את התאבון, הגלידה שמצננת ביום קיץ חם, או השוקו שמחמם ביום חורף קר.

לקראת חופשה בלונדון חיפשתי ספר נחמד לקרוא בין טיול באתר אחד למשנהו ולפני השינה. ראיתי בחנות את הספר "מלונדון באהבה" מאת שרה ג'יו, וחשבתי שהוא יכול להתאים.

"מלונדון באהבה" כשמו כן הוא, ספר על אהבה – אהבה לתושבי לונדון, אהבת גבר לאישה, אהבת אם לבִּתה, ואהבה לספרים ולקריאה.

ולנטינה חיה חיים מוגנים ומאושרים בעיר לוס אנג'לס, עם אביה פרנק, איש עסקים עשיר, ועם אמהּ אלואיז, שהנחילה לה את אהבת הקריאה והספרים. חייה התהפכו בגיל שתיים-עשרה כשחזרה יום אחד מבית הספר, וגילתה שאמהּ נעלמה בפתאומיות בלי להסביר ובלי להשאיר מכתב. מאז היא לא יצרה עמה מעולם קשר. ולנטינה נותרה מבולבלת, כועסת וכאובה. 

כעבור שנים בהיותה כמעט בת שלושים, חווה ולנטינה שבר נוסף כשבעלה האהוב מודיע על החלטתו להתגרש לטובת אישה אחרת. כעבור מספר ימים היא מקבלת שיחת טלפון מעורך-דין שמבשר לה כי אמהּ נפטרה והורישה לה חנות ספרים שכונתית בלונדון, חנות ששמה "גן הספרים". 

ולנטינה טסה ללונדון מתוך כוונה למכור את החנות. כשהיא מגיעה לשם היא מתאהבת בחנות ובתושבי השכונה, ומשנה את תוכניותיה. אולם כדי להחזיק בחנות יהיה עליה קודם להשיג סכום כסף גדול כדי לשלם את מס הירושה. כיצד תעשה זאת? 

ולנטינה מגלה שאמה הכינה לה הפתעה נוספת – מעין משחק "חפש את המטמון" שלוקח אותה אל תחנות שונות בחיי אמהּ. ולנטינה לומדת להכיר מחדש את אמהּ ואת עצמה, אך האם תוכל לסלוח ולשקם את חייה?

קטע נבחר מהספר:

מה שהופך ספרים למיוחדים יותר מסרטים, למשל, הוא העובדה שאפשר להחזיק אותם. כשהעולם שלכם נראה עגום, ספר הוא שער לכל מקום אחר. אפשר להתחבא בין הדפים, להתמהמה שם כדי להתנחם או למצוא ביטחון. והחלק הטוב ביותר? לא משנה אם את בת שבע או שישים ושבע, ספר אהוב הוא כמו חבר ותיק שמחכה לך בזרועות פתוחות.

תיוגים: אהבה, לונדון, אמהות ובנות, ספרים וקריאה

מגלן / שטפן צווייג

שטפן צווייג, הסופר היהודי-אוסטרי הנודע, קיבל את ההשראה לכתוב אודות מגלן במהלך הפלגה מהיבשת הישנה ליבשת החדשה, כשהרגיש שנמאס לו מהנוף הכחול המונוטוני והמשמים. מיד נזף בעצמו וחשב על יורדי הים האמיצים, מגלי הארצות, אשר הפליגו בתנאים הרבה פחות מסבירי פנים מבלי לדעת לאן יגיעו והאם יצליחו לשוב לביתם בחיים. רדוף רגשות אשמה נכנס לספרייה שבאוניה וחיפש ספרים על מגלי ארצות. בייחוד התעניין במגלן, מגלה הארצות הפורטוגזי שעמד בראש המשלחת הראשונה שחצתה את האוקיינוס השקט והשלימה הקפה מלאה של העולם. הוא הופתע כמה מעט נכתב אודותיו והחליט להמשיך לחקור על מגלן ולכתוב ביוגרפיה שלו.

מגלן עצמו, אגב, לא השלים הקפה מלאה של כדור הארץ, הוא מת בדרך. ממסע שכלל חמש ספינות ו-270 אנשי צוות, שרדו 18 אנשים וספינה אחת. מדוע מגלן יצא למסע מלכתחילה? כמו מקרים רבים אחרים, התשובה היא כסף. המניע היה התבלינים של מזרח אסיה ושרשראות האיים הסמוכים, שהאירופאים כל כך חשקו בהם. המחסום היבשתי המאוכלס במוסלמים, מנע גישה ישירה, ומחירי התבלינים, שעברו ידיים רבות עד הגעתם לאירופה, הרקיעו שחקים. האירופאים חיפשו דרך אלטרנטיבית. הם הניחו שאי אפשר להקיף את אפריקה, כי הם נסמכו על ידע מהעת העתיקה, לפיו אפריקה מחוברת ליבשת דרומית בקצהו של כדור הארץ.

הפורטוגלים היו הראשונים להעמיד הנחה זו למבחן, וזכו בכל הקופה. הם שלטו לבדם במסחר העובר בדרך הימית העוקפת את אפריקה ומגיעה עד מזרח אסיה. הספרדים החליטו לאתגר אותם, וחיפשו מיצר החוצה את האמריקות ומאפשר גישה ישירה וקצרה למזרח. מגלן טען כי ברשותו מפה סודית המצביעה על מיקום מדויק של מיצר מעין זה. זו הייתה טענה סבירה בימים שבהם לא כל העולם  היה ממופה ומוכר. וכך מגלן מצא עצמו עומד בראש משלחת מטעם מלך ספרד לחיפוש המיצר והדרך למזרח.

על כל האתגרים עמם נאלץ להתמודד עד קבלת הרישיון למסע ובמסע עצמו – כולל מרד, רעב, מחלות, חציית אוקיינוס אדיר ממדים שאיש לא שיער את קיומו ואת גודלו, מלחמות עם שבטים במזרח הרחוק ועוד – תוכלו לקרוא בספר זה.

ספר מומלץ לחובבי שטפן צווייג, ספרי מסעות, היסטוריה ותגליות.

ציטוט מתוך הספר: 

מגלן צריך כעת לחשל כברזל את כוחו. אסור שאיש מהקברניטים, אסור שאיש מהמלחים יבחין איזו מהלומה קטלנית הנחיתה האכזבה הזאת על הביטחון העצמי שלו. כי עכשיו האדמירל כבר יודע: המפה של מרטין בהיים הייתה שגויה, הסיפורים של הפורטוגלים על המעבר שגילו כביכול לא היו אלא טעות נמהרת. הדיווחים שעליהם בנה את כל תוכנית הקפת העולם שלו היו כזבים, שגויים היו כל החישובים של פליירו, שגויים גם טיעוניו שלו, לשווא הבטיח כל מה שהבטיח למלך ספרד וליועציו. אם בכלל קיים המעבר הזה – ומי שהיה עד כה איתן כל כך באמונתו נאלץ לראשונה לחשוב על ה"אם בכלל" הזה – כי אז הוא מוכרח להימצא הרחק יותר דרומה.

תיוגים: ביוגרפיה, פרדיננד מגלן, תגליות גיאוגרפיות, מסעות