רוברט ג'ורדן, הרפתקן אמריקאי ומורה לספרדית, אידאליסט המאמין בחירות, שוויון ואחווה, מצטרף לבריגדות הבינלאומיות הנלחמות בפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד. כמומחה לחומרי נפץ הוא מקבל משימה מיוחדת – לפוצץ גשר בנקודה אסטרטגית רגע לפני מתקפת נגד מתוכננת, במטרה למנוע מעבר של הצבא הפשיסטי. עליו לחבור אל קבוצות לוחמי גרילה בחבל-ארץ הנשלט בידי הפשיסטים ולהיעזר בהן. רוברט ג'ורדן מצטרף לאחת הקבוצות, ומנסה לשכנע את חבריה לבטוח בו ולשתף עמו פעולה. בארבעת ימי התרחשות העלילה הם לומדים להכיר אלו את אלו ונרקמים ביניהם יחסים מורכבים. שלל דמויות מתוארות בספר: אנסלמו הזקן שמוביל את רוברט ג'ורדן אל הקבוצה, ושיותר מכל הוא שונא להרוג אנשים; פבלו מנהיג הקבוצה שמבין יותר מכולם את הסכנות הכרוכות בפעולה ואת סיכוייה הנמוכים להתממש, ולכן מתנגד לה; פילאר אשת המנהיג הקשוחה שתומכת בפעולה ונוטלת מידיו את הפיקוד; ומריה היפה וטובת הלב שהקבוצה הצילה את חייה לאחר שעברה התעללות מידי הפשיסטים. בין רוברט ג'ורדן למריה נרקם סיפור אהבה עדין וטרגי, ואהבתו אליה מרככת אותו וגורמת לו לפקפק בעצמו, באמונותיו ובמניעיו.
הספר "למי צלצלו הפעמונים" נחשב לפסגת יצירתו של ארנסט המינגוויי, מגדולי הסופרים של המאה העשרים. ארנסט המינגוויי בונה דמויות קשוחות, מחוספסות ומורכבות המודעות לעצמן עד כאב. זה אינו ספר פציפיסטי, ויש בו הכרה מפוכחת בנחיצותן של מלחמות בנסיבות מסוימות. ועדיין הוא מכיל טקסטים אנטי-מלחמתיים מובהקים, אולי מהמובהקים שבספרות המערבית.
"למי צלצלו הפעמונים" הוא ספר מעמיק ומומלץ אבל עם כוכבית. נדמה שבשנים האחרונות, על רקע שגשוגן של הרשתות החברתיות, התרגלנו לצרוך טקסטים קצרים הפונים לרגש, ולספרים עם קצב התפתחות מהיר של אירועים. "למי צלצלו הפעמונים" מתקדם בקצב איטי, וחלק נכבד ממנו הוא הרהורים של רוברט ג'ורדן ודמויות נוספות בינן לבין עצמן. הספר תובע מהקורא ריכוז ומחשבה, והוא אינו מהווה אסקפיזם לשעה קלה.
קטע נבחר מספר:
אויבי העם. זהו צירוף מלים שמוטב לוותר עליו. זוהי סיסמה שעליו להתרחק ממנה. זה אחד הדברים שעשתה לו השכיבה עם מריה. לפני זה הוא היה קנאי וצר-אופק בחשיבה הפוליטית שלו כמו איזשהו בפטיסט אדוק, ואמירות כמו 'אויבי העם' היו צצות בראשו בלי שהפעיל עליהן איזושהי ביקורת. כל מיני קלישאות, מהפכניות או פטריוטיות. הוא השתמש באמירות האלה ללא כל ביקורת. מובן שהן נכונות, אבל היה לו קל מדי למהר להשתמש בהן. אבל מאז ליל אמש והיום אחרי-הצהריים מחשבתו התבהרה ונהייתה יותר נקייה ומדויקת ביחס לדברים האלה. אדיקות קנאית היא דבר מוזר. כדי להיות קנאי אתה חייב להיות בטוח ללא צל של ספק שאתה צודק. ושום דבר איננו מחזק את תחושת הביטחון הצדקנית הזאת כמו התנזרות מנשים. ההתנזרות היא אויב הכפירה.
תיוגים: רומן היסטורי, מלחמת האזרחים בספרד, אהבה, נוראות המלחמה
