בספר "העצים ושבבים" מבקש אריה אלדד לעשות צדק עם הזיכרון של מחתרת לח"י, להביא את נקודת המבט של חבריה על האירועים, ולפתוח צוהר להיסטוריה הפחות מוכרת של מחתרת זו, שאחד מראשיה היה יצחק שמיר.
תוך כדי, הוא חושף עובדות מפתיעות. למשל, שבלח"י היו חברים לא רק אנשי ימין מובהקים, אלא קצוות מגוונים מאוד של החברה הישראלית: חרדים לצד כנענים, נאמני "מלכות ישראל" ושמאלנים, אנרכיסטים וקומוניסטים. הדבק שחיבר ביניהם היה הרצון לסלק את הבריטים שנחשבו לכובש זר ואימפריאליסטי. חלקם האמינו כי יוכלו לשתף פעולה עם היישוב הערבי, שגם הוא, כמותם, נלחם באימפריאליזם. החלטת ממשלת בריטניה לצאת מארץ ישראל, ובהמשך החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית, פרוץ מלחמת העצמאות והחלטתו של בן גוריון לפרק את המחתרות – זרעו מבוכה בקרב חברי המחתרת וחייבו אותם להחליט על המשך דרכם.
האמנם הבריטים יצאו מארץ ישראל, או ימצאו דרך לחזור ולהתבסס? האם הערבים יקבלו נוכחות יהודית בישראל ויחיו עימם בשלום? כיצד יש להתייחס להחלטה על חלוקת הארץ תוך הפקעת הריבונות על ירושלים מידי ישראל? מה צריך להיות הקו האידיאולוגי של הנהגת המחתרת מעתה – קומוניסטי או ימני? האם יש לקבל את סמכותו של בן גוריון והמוסדות הרשמיים של המדינה על אף שבעבר רדפו אותם? האם לאחר פירוק המחתרת יקבלו אותם כשווים בין שווים בצה"ל ובהנהגה הפוליטית של המדינה? האם אפשר פשוט סתם כך לקום יום אחד בבוקר ולהתנהג כרגיל, כאילו שלא היית עד לפני רגע חבר במחתרת שדרשה מחבריה נאמנות עד מוות, ולנהל חיים סודיים ומסוכנים?
אריה אלדד, בנו של ישראל אלדד (ה"אידיאולוג" של לח"י) נסמך על תיעוד, סיפורים ודמיון, ומביא את סיפורם של מנהיגי המחתרת וחבריה ה"פשוטים", בימים של הקמת המדינה ופירוק המחתרות. על אף האמפתיה, הוא אינו נמנע מלמתוח ביקורת על חלק מהמעשים.
"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים" (מיוחס לסטלין)
קטע מתוך הספר:
זה התחיל באמצע האביב של שנת 1947. סוף ימי קטיף התפוזים. באביב הבא כבר לא יעבדו פועלים ערבים בפרדסי השרון ובנמל יפו. הם יהיה עסוקים בהרג יהודים או בבריחה מבוהלת. הבריטים הודיעו שבכוונתם לעזוב. תחילה איש לא האמין להם, אב כששר החוץ שלהם בווין פנה לאו"ם וביקש שידונו בעניין ויקבלו החלטה מה יהיה כאן אחרי שיעזבו – הבינו שזה כנראה רציני. הנהגת היישוב התחילה להתארגן למלחמה בערבים שתפרוץ אחרי שהבריטים יצאו. אבל לוחמי חירות ישראל לא האמינו.
